25.12.2013

להתרגל ללשון עבר

ביום שלישי שעבר החיים שלי ושל שאר המשפחה שלי השתנו לחלוטין. בדרך הביתה, כשאחי נוהג, הלב של אבי הפסיק לפעום, וכך ברגע אחד כלום כבר לא יהיה כפי שהיה.
אבא שלי היה אדם חזק וגבוה, 1.95 מטר, אבל הספיקו כמה שניות שאחריהן גם הוא נכנע. הנחמה היחידה שהוא לא הרגיש את זה בא, לא סבל, אפילו נשאר עם חיוך קטן על הפנים השלוות שלו. הספקתי לדבר איתו עשר דקות לפני שזה קרה. לדבר על טופס למס הכנסה. וגם בתחילת הנסיעה מחיפה דיברתי איתו. על הא ועל דא. היינו מדברים המון, הוא היה הכותל שלי, העמוד החזק בחיים שלי, אבל עכשיו הוא הלך.
הוא אפילו הספיק לצלצל לאמי, כדי שתוציא את סיר המרק מהמקרר, הוא תכנן על ארוחת ערב, לא היו לו תוכניות לעזוב אותנו ככה פתאום בגיל 50, אבל מישהו החליט אחרת.
אבא שלי היה איש מקצוע נדיר בתחומו, מהנדס חומרה מוכשר מאוד שאנשים עלו אליו לרגל לעצה ופתרון. בשמונת החודשים האחרונים הספיק לתכנן ולסיים 16 כרטיסים שהשאיר אחריו עובדים לגמרי(לאלו מבינכם שלא מגיעים מהתחום, מדובר בעבודה של שלושה אנשים למשך שנתיים לפחות). חבר של אבא אמר שכנראה שביום שלישי היתה בעיית חומרה חמורה ביותר שם למעלה בשמיים, אז היו חייבים להביא מומחה בדחיפות.

הוא היה אדם צנוע מאוד ומאוד אהב ללמד. במהלך השבעה פגשנו לא מעט תלמידים שלו ואנשים שהיה להם לחונך. שמענו סיפורים מרגשים על אדם מוכשר שבכל זאת נשאר עם נשמה של ילד שובב.
אבא (מצד שמאל) עם אחיו הגדול בלשכת הגיוס
 עם אמא ביום חתונתם. הוא בן 19 והיא בת 18, אני נולדתי שלוש שנים לאחר מכן.
החינה של אבא ואמא

החלטתי לפרסם כאן את ההספד שכתבתי על אבא שלי, דוד, כדי שגם מי שלא הכיר אותו, יוכל קצת להכיר ולהצטער שלא יצא לו לפגוש אותו, כי אבא היה נכנס לאנשים ללב. היה...

אבא,
אני לא חושבת שהמילה הזו מקפלת לתוכה את סכום כל הדברים שהיית בשבילי, בשבילנו, בשביל כל מי שסבב אותך בחיים.
כי בואו נודה באמת, אבא שלי תמיד היה קצת אבא של כולם.

חלקכם מכירים אותו כאבא קונדסון, שזורק טושים על חברים באמצע ישיבות, כדי שיהיה קצת יותר מעניין, או נועל קולגות במשרד, כי לפעמים המשרד הוא קצת מגרש משחקים. אנחנו נזכור לעד את הנסיעה לאילת שכללה שלושה שירים בריפיט בפול ווליום. כי כשאבא נדלק על שיר, הוא חורש עליו.

חלקכם מכירים אותו כאב רוחני מקצועית, שתמיד שמח לענות על כל שאלה, עם כמות סבלנות שאפילו למאמא תרזה לא היתה. שהיה חד כתער ומוח חד עוד יותר, בעל לשון מושחזת,שתמיד היה לו חשוב להיות החבר של כולם, לא הבוס הגדול. הוא שנא לבקר אנשים מקצועית, אבל כשאמר, מעולם לא טעה. כי אבא לא טועה. אף פעם!
במהלך הלימודים לתואר של אור ושלי, ידע לעזור לנו עם אינטגרלים ומיני אסונות, למרות שאפילו תואר ראשון אין לו. 

חלקכם מכירים אותו כאב סמכותי, כזה שיודע הכל ואפשר לפנות אליו בכל נקודה והוא ידע לתת את התשובה הנכונה. החל מהמתכון המושלם לחמין ועד איך יודעים האם הבעיה היא בקרבורטור. בשבת האחרונה נתן לי את המתכון. הוא לא היה מאמא מרוקאית טיפוסית ששומרת מתכונים לעצמה וחלק בשמחה. ובכל זאת, יש המון טעמים של בית, של אבא, שהלכו יחד איתו.

בשבילנו היית כל אלה יחד, אבא, דנונה. רגעי שטות מעורבבים עם רצינות, המון אהבה וגם כעס מידי פעם, מותר להודות. אבל תמיד ידענו שיש על מי לסמוך, שיש לנו אבא גדול וביריון שבשתי ידיו בנה עסק מצליח, שחי באהבה גדולה עם אמא, שמגיל 17 לא מכירה את עצמה בלעדיו, וגידל ילדים שבאו מהאהבה הזו.
אבא גבוה שבלי סולם יגיע עד לשמיים. 
והנה, הגעת. 

כל המשפחה יחד, אחי אור בבטן של אמא, אני בת שלוש
כמה ימים אחרי הלידה של אחי, אור.
 אבא איתי ועם אור.
ופתאום חוזרים לשגרה מאוד שונה... תחבקו את אבא שלכם, וגם את אמא.

9.12.2013

A New Toy

לפני כמה חודשים העדשה של סיגמה התחילה לעשות לי צרות. לא התפקסה בחלק מטווח הזום שלה וכשכן היתה מוכנה להתפקס, היא עשתה זאת עם הרבה רעש וצלצולים. אני מסוג האנשים שעושים ביטוח ומרחיבים אחריות על מוצרים וכך גם על העדשה הזו. קניתי תעודת אחריות מורחבת של MACK וקיוויתי שלא אצטרך להשתמש בה.
החיסרון של האחריות הזו היא שצריך לשלוח את העדשה למעבדה בחו"ל, מה שאומר שעד שמקבלים תשובה או את העדשה בחזרה לוקח לא מעט זמן ואני, לא נפרדת מהמצלמה ליותר מיומיים, אז לחודשיים? אז דחיתי את השליחה לטיפול עד שרצה הגורל ודווקא בחופשה בברצלונה מנוע הפוקוס שבק חיים לחלוטין וניתן היה לצלם רק בפוקוס ידני. באסה.
חזרתי לארץ והבנתי שאין ברירה. את העדשה של סיגמה שלחתי למעבדות של MACK והגיעה העת לרכוש את העדשה שמחכה בקנה כבר לא מעט זמן. עדשה קבועה, 50 מ"מ של ניקון. מעולה לפורטרטים ומוציאה תמונות חדות מאוד. נהנתי להשתעשע איתה בחוף הים כמה ימים אחרי שרכשתי אותה וגם בחצר אצל ההורים. אני ממש מצפה לימים פחות מעוננים בכדי לצאת ולצלם קצת ברחובות תל אביב.
בינתיים קיבלתי עדכון מMACK שהעדשה גמורה ובתמורה אקבל החזר כספי הגיוני ביותר שמכסה את עלות העדשה חדשה ומשאיר עודף. תמורת 150 ש"ח, אני יכולה לומר בביטחון מלא שהכיסוי שווה ביותר. החוויה שלי היתה מוצלחת מאוד.
ולסיום, נעליים! מי מאיתנו לא מחבבת אותן ומי מאיתנו לא התמודדה עם זוג כל כך יפה שגורם לך לסבול. ההרצאה הזו של הגילדה נשמעת מאוד מעניינת וזו בדיוק הסיבה שאני לא סתם ממליצה, אלא גם הולכת. הכניסה חינם ולפי מה ששמעתי המרצה מאוד מעניינת.

4.12.2013

המלבישה

בתקופה האחרונה התחלנו לצפות בסופרנוס, ממש מהתחלה. השתלטות תוכניות הזמר על הטלויזיה הצריכה מאיתנו למצוא משהו לבהות בו מדי פעם. הסדרה שודרה לראשונה כשעוד הייתי בחטיבה, לא לגמרי קהל היעד ולכן בזמנו לא צפיתי בה. יצא לי לצפות בכמה פרקים ממנה כשהייתי בתיכון, אבל לא הבנתי אותה כל כך.
עכשיו מדובר כבר בסוג של התמכרות ופתאום גם תת המסרים בה הרבה יותר גלויים לעיני. החלק המרתק ביותר לטעמי הוא דווקא המלתחה של הדמויות. כשרוצים לגרום לטוני, המאפיונר שהולך לפסיכולוג, להראות קשוח, מלבישים אותו בג'קט עור שחור ומצמידים אליו סיגר. בסצינות שבהן מנסים לגרום לאמריקאים להזדהות עם הדמות ולשוות לו all american look, מלבישים אותו בפולו ומכנסי חאקי, ושולחים אותו לקאנטרי קלאב או למנגל בחצר, כי אין יותר אמריקאי מזה.הבגדים של מדו סופרנו כבר מזכירים את החלקים הממש גרועים של הניינטיז. עם שרשראות הקולר הלא מחמיאות בעליל, הג'ינסים חסרי הצורה שיגרמו אפילו לישבן של מרינה קבישר להראות כמו טנק וכמובן, שפתון בצבע חום זוועות.

אני חושבת שבמיוחד בארץ, אנשים פחות חושבים על מה שהם לובשים ומה זה אומר עליהם, מה הם מנסים לשדר לסביבה לגבי עצמם. אם נשים לרגע בצד את עניין האסתטיות של הבגדים, כי מהבחינה הזו כן חל שיפור, אני חושבת שבארץ בימינו "מתלבשים" הרבה יותר מפעם. אם בעבר ג'ינס היה פריט לגיטימי ללבוש לחתונה, גם עבור נשים, היום כמעט ולא רואים נשים בג'ינסים באירועים וגם הגברים מתאמצים ונפרדים ממנו לערב אחד.

זו לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שאיפשהו בתהליך שיפור הלבוש אבדה הזהות. רוב האנשים מתלבשים אותו הדבר, כמעט ללא טאצ' אישי. גם הנערות שניכר כי "השקיעו" במראה, נראות בסופו של דבר כמו אוסף שכפולים - סקיני ג'ינס צבעוני, סטרפלס בצבע אחיד, עקבי ענק שהן מדדות עליהם בקושי, שיער מגוהץ למשעי ואיילנר בעובי שלא היה מבייש את איימי וויינהאוס. ושלום לאינדווידואליזם. כשצופים בסדרת טלויזיה עם מלבישה טובה, רואים איך הדמות באה לידי ביטוי במכלול של דברים שלאו דווקא קשור לשחקן ומתבטא בלבוש ובסטיילינג. מצד שני, בגוסיפ גירל היו תלבושות מרהיבות, אבל מלבד בלייר וצ'אק לאף אחת מהן לא הייתה אמירה אמיתית שקשורה לאופי הדמות.
אני לא יודעת אם יש לי פואנטה, אבל אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שקצת חסרה לי תעוזה במינון נמוך מצד אנשים שטוענים שהם מכורים לאופנה(אני לא חושבת שהיתה בחורה אחת באודישנים לתוכניות הזמר השונות שלא אמרה משהו לגבי חיבה לאופנה ורובן נראו כמו שכפולים של קודמותיהן). יכול להיות שזר יאמר דברים זהים גם על צורת הלבוש שלי, אבל בעיני כן יש סגנון מסויים שעומד מאחורי הפריטים שיושבים אצלי בארון וגם אני מנסה מדי פעם לשבור את השגרה עם פריט או שניים "מעניינים" קצת יותר, כמו הסנדלים האלה למשל.
מה לבשתי?
חצאית מגאפ לפני כמה עונות, 140 ש"ח.
גופיה מH&M בסייל לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
סנדלים מאלדו בארה"ב, כ180 ש"ח.
גרביונים מקלזדוניה בברצלונה, כ20 ש"ח.
ג'קט ממנגו בברצלונה, כ420 ש"ח.