28.1.2016

Yountville-ing

יונת׳וויל היא עיירה קטנה במחוז נאפה במרחק כשעה וקצת נסיעה מסן פרנסיסקו. המרחק הקצר יחסית (בארה״ב שעה נסיעה נחשב קרוב, במיוחד אם תשאלו אנשים שגרו בלוס אנג׳לס פעם) הופך אותה ליעד מעולה לטיול יומי לנאפה. העיירה מאוד מדוגמת ומעט תיירותית, אבל דווקא בעונת החורף, כשכל האזור קצת יותר מנומנם וחף מתיירים, הרבה יותר נחמד לבקר שם.
את היום התחלנו בגולת הכותרת של הביקור מבחינת עומר - מאפיית בושון של תומאס קלר. אמנם מהמסעדה שלו בווגאס יצאנו מעט מאוכזבים, אבל במאפים הבחור מבין היטב. מאז שביקרנו שם לפני שנה וחצי בפעם הראשונה שלנו בנאפה, עומר לא יכל לחכות עד הביקור הבא. אני חושבת שזה המקום היחידי שהוא הסכים לעמוד בו בתור, בטפטוף קל!
בחרנו בקרואסון שקדים שוקולד ובדונאט במילוי קרם פיסטוק וציפוי שוקולד גנאש. בגלל שירד גשם, רצנו לאוטו(מוטיב שחזר על עצמו לאורך היום) עם השלל ומילאנו אותו בפירורים. למרות זאת, לא נשמעו תלונות גם מהחברים שצירפנו למסע אל הקרואסון.
מאחר ונאפה הוא בכל זאת חבל היין של קליפורניה, תיאמנו גם ביקור לטעימות יין. מצאתי קופון בTravelzoo (שאם אתם מתכננים טיול בארה״ב, ממליצה לכם בחום להירשם אליו, סוג של גרופון ממוקד טיולים ואוכל) לטעימות יין בשילוב עם אוכל ביקב Cornerstone Cellars תמורת 20$ לאדם.
לא מדובר בארוחה מלאה, אלא יותר טעימות והסבר על איזה סוג אוכל עובד עם איזה סוג יין. בגלל שהיה סופ״ש גשום, העיירה היתה ריקה יחסית, אז קיבלנו סומלייה סובלני ונינוח שישב בחדר פרטי עם ארבעתנו והסביר עם המון סבלנות - קצת על ההיסטוריה של העיירה והאזור וגם על התאמת היין לאוכל. אני יודעת שכל זה שנמע מאוד פלצני, אבל זה היופי באמריקאים. אם צרפתי או איטלקי היו מעבירים את זה, כנראה שהייתי מרגישה out of my league. באמריקאים יש משהו יותר נגיש כשזה נוגע ליין, אולי בגלל שזו לא תרבות של מאות שנים, אלא ״רק״ עשרות. בכל אופן, האווירה היתה מאוד נינוחה וקלילה והיינות היו מוצלחים.
שמחים ומעט מבושמים, שוטטנו קצת רגלית בעיירה החמודה, עד שתפס אותנו גשם חזק ונכנסנו לעוד טעימות יין, שהיו דווקא פחות מומלצות (יקב Hill Family, היינות היו קצת משעממים...).
משם המשכנו לארוחת צהריים מוצלחת במיוחד במסעדה איטלקית מקומית בשם Bottega. ביחס לאזור תיירותי התמחור היה הוגן יחסית וכל מה שאכלנו היה טעים ומוצלח. במיוחד נהננו מפולנטה פטריות ומרביולו חלמון ענקי עם גילופי פטריית כמהין שחורה.
אחרי כל הטוב הזה, רצנו חזרה לאוטו בגשם ונסענו הביתה לעיר. אני חושבת שלא אכלתי כלום עד למחרת בצהריים, וגם זה היה קצת בדוחק.
Yountville, אנחנו עוד ניפגש שוב בקרוב!
*תמונות האוכל מבושון ובוטגה צולמו עם אייפון 6 ושאר התמונות צולמו עם ניקון D5500

25.1.2016

Stripes check

סופסוף יצאה אצלנו השמש וגם סופסוף נכנסתי חזרה לסוג של שגרה. אנחנו מבשלים הרבה בבית מאז שחזרנו מהביקור בארץ. גם כי היה מאוד גשום וגם כי אכלנו כל כך הרבה בחוץ כשהיינו בישראל, שהתחשק לנו קצת אוכל של בית. וגם, בואו נודה באמת, לא יזיק לנו להפחית עם כמויות השומן שיש באוכל בחוץ. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהתנזרנו לגמרי, פשוט מפחיתים.

שנת 2016 מתחילה כאן באווירה אחרת מראש השנה היהודי/ישראלי. כאן יש רשימות ויעדים שבתחילת השנה עדיין יש אמביציה ורצון להשיגם, מה שממלא מאוד את חדרי הכושר והאימונים וגם הסופרים מרגישים מלאים יותר - כאילו כולם הוסיפו לרשימה ״השנה אלמד לבשל!״.
במשרד האווירה הזו מורגשת עם שלל פרוייקטים חדשים שנכנסים או עומדים להיכנס וגם אני זכיתי סופסוף להחליף פרוייקט. בסוף פברואר אציין שנה שלמה בחברה ועדיין נחמד לי שם(מי שמכיר אותי/עוקב יודע שזה די נדיר אצלי), אבל בכל התקופה הזו עבדתי רק על הפרוייקט הזה, אז נחמד להמשיך הלאה. עכשיו אני לא ממש יכולה לספר לאף אחד על מה עבדתי, אבל אולי בעוד שנה, כשהמוצר יצא לשוק וימכר על המדפים בבסט ביי, אוכל לחלוק. יחד עם הפרוייקט החדש מגיעות גם הרבה פגישות עם הלקוח, ודווקא די נחמד לי שאפשר להתלבש טיפה יותר ״מהוגן״ ומקצועי, אבל עדיין לתת לאאוטפיט את הטאצ׳ שלי. הבוס שלי אומר שאני הבחורה עם המלתחה הכי צבעונית שהוא מכיר ושזה מאוד עוזר לאתר אותי במשרד. אני לא משוכנעת אם זה נאמר כמחמאה או לא, אבל בעיני זו כן :)
מה לבשתי?
חצאית עיפרון משובצת מאולד נייבי בסייל, 7$.
חולצת פסים מיוניקלו בסייל, 10$.
שרשרת מבוטיק מעצבים ליד הבית (שנסגר מאז, בווו!), 10$.
גרביונים של קלזדוניה, כ20 ש״ח. נקנה בבירה אירופאית כלשהי.
נעלי אוקספורד של דנית ירון מהביקור האחרון בישראל, 480 ש״ח.
השיער שלי נראה יותר מדי כתום בתמונות. מזל שיש תור למספרה בשבוע הבא :|

11.1.2016

חזרה לשגרת חורף

לפני שבוע חזרנו הביתה מחופשה ארוכה בישראל. המסע חזרה היה ארוך במיוחד הפעם תודות לאיחור של יונייטד בהגעה לניוארק בשילוב עם תורים מטורפים בבידוק בשדה. מפה לשם יצא שנאלצנו להעביר לילה במלון בסמוך לשדה התעופה ורק למחרת המשכנו הביתה. בסך הכל מדובר בתוספת של כ24 שעות למסע ויכל להיות הרבה יותר גרוע, אבל כבר התחשק לנו להגיע הביתה.

חזרנו לחורף אמיתי. גשם למשך כמה ימים, טמפרטורות נמוכות מאוד ורוח מקפיאה. לא רק אנחנו כישראלים לא רגילים לזה, גם הקליפורניים לא ממש מבינים מה קורה, למרות שהודיעו מראש שהשנה היא שנת האל ניניו. ועדיין, במשרד שלי ישנם לא מעט אנשים שגדלו בחוף המערבי ומאוד משועשעים מדרך ההתמודדות שלי עם החורף. מכיוון שאני נמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהמשרד, אני מעדיפה להתחיל לעבוד מהבית בבקרים ולחכות להפוגה בכדי לא להירטב, אנשי החוף המזרחי לעומתי מגיעים רכובים על אופניים בגשם ומסתובבים יחפים במשרד. כנראה שזה מה שקורה כשלא גדלים עם סבתא יהודייה. אז כמו שניתן להבין, הספורט הלאומי במשרד כרגע הוא להתבדח על ציוד החורף שלי שכולל מעיל צמר חם וארוך, כפפות, מחממי אוזניים וגם כובע צמר. ניסיתי להסביר להם שמזג האוויר הזה בשבילי הוא כמו סופת שלגים בשבילם ושהכל פשוט יחסי, אבל הם התעקשו שאני פשוט מפונקת. היי, מעולם לא טענתי אחרת :)

ובכל זאת, הגשם כאן קצת יותר סימפטי. הזיכרון שלי מגשם בישראל הוא של טיפות גדולות ושמנות שמספיק שרק אחת תתפוס אותך וזה מרגיש כמו מקלחת. כאן הגשם הוא יותר מין דריזל ערפילי שעוטף אותך. מעצבן בצורה אחרת, אבל לפחות קל יותר להתהלך בו ולהגיע (יחסית) יבש ליעד.

את התמונות כאן צילמנו ממש עכשיו, ברחוב ליד הבית ותוך כדי הצילומים התחיל לטפטף. שרדנו.

מה לבשתי?
סווטשירט ישן ואהוב מתמנון.
צווארון לבן מעלי אקספרס, 6$.
חצאית מזארה בשנגחאי (פריט הלבוש היחיד שרכשתי שם, אירוני משהו), 150 ש״ח.
טייץ של היינס מלפני כמה עונות, 100 ש״ח.
מגפונים של לייבלינג מהביקור האחרון בארץ, 700 ש״ח לאחר הנחת סייל והנחת מועדון(כן, הן די יקרות, אבל זה הפינוק שלי בביקור בישראל, לקנות נעליים של מעצבים ישראלים אהובים, לקבל עליהם המון מחמאות כאן ולדעת שאני כנראה היחידה שנועלת אותם כאן. וגם, הם מאוד איכותיים).
מסתבר שלא צריך כלום חוץ משפתון (שזה האיפור היחידי שיש עליי בתמונות האלה. אפילו על הביבי קרים ויתרתי להיום. מנסה לתת לעור לנוח בסופ״ש) ותאורה טבעית טובה.