14.7.2014

מאפים ופסטיבל

הבלאגן בארץ ממשיך ויש דיבורים על הפסקת אש, אבל עד שלא מפסיקים לירות, אי אפשר באמת לדעת. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, זו תחושה מאוד מוזרה, לחוות את סבב ההסלמה הנוכחי מכאן. מחוברים לYnet, פייסבוק ועדכונים שכולם בסדר בוואטסאפ וממשיכים בשגרה רגועה ומאוד מאוד שונה. לפני יומיים הגיעו אלינו לביקורחברים מישראל (ביקור שתוכנן מראש כחלק מירח הדבש שלהם, לא פליטים עדיין) והניגודיות בין שם לפה עוד יותר התחדדה. אבל כאן רגיל ורגוע, והאזעקה היחידה שמקפיצה אותי(גם אחרי כמעט 3 חודשים כאן) היא הסירנה של רכב כיבוי אש שנשמעת בדיוק כמו אזעקה בישראל, בדרך לעוד חתול תקוע על עץ.

כאמור, כמעט שלושה חודשים כאן ודברים מתחילים להתאפס על עצמם. הבית כבר מזמן "בייתי" וזה לא חדש, אבל בחמישי האחרון סופסוף הודיעו לי שבקשת אישור העבודה שלי אושרה והכרטיס המיוחל בדרך(30 יום לחתיכת פלסטיק מטופשת), מה שאומר שחיפושי העבודה החלו רשמית. בינתיים אני בעיקר מגששת ובודקת איך התהליך עובד כאן ומקווה שאצליח למצוא משהו לפני הביקור בישראל באוגוסט. התהליכים כאן זזים לאט יותר והראיונות הם לרוב טלפונים, שזה מוזר, אבל זה מה יש. מצד שני, אפשר להתראיין בפיג'מה.
ובמסגרת ה"כאן הכל כרגיל", בסופ"ש שעבר התקיים פסטיבל הג'ז של רחוב פילמור בעיר והיה נחמד מאוד. אם יש משהו שלמדתי על האמריקאים הוא שבמקום שבו יש רחובות סגורים לרגל מאורע כלשהו, יהיו גם דוכני אוכל שומני, בירה ופופקורן מקורמל. כי למרות הטרנד הבריא-אורגני-בר-קיימא-מחבק-עצים שלהם, את הסופ"שים שלהם האמריקאים רוצים להעביר עם בירה ומשהו מטוגן ליד. הפסטיבל היה מאוד מאורגן וכלל 3 במות שונות במרחק הגיוני זו מזו(כך שלא הפריעו אחת לשניה) עם אזורי ישיבה מוצלים. אכלנו קצת אוכל משמין, שמענו הופעה של להקה קובנית מוצלחת (מסתבר שזה גם ג'ז) ושוטטנו ברחוב פילמור המפונפן, השופע בחנויות מעצבים אמריקאים מוכרים. משם לא היתה ברירה אלא להמשיך אל B.Patisserie הממוקם במרחק 5 דקות הליכה.

מדובר במוסד סן פרנסיסקואי מוכר, אני אפריז ואומר שזו בעצם הגרסא המקומית של הבייקרי בתל אביב. למצוא כאן מאפי בצק טובים זה אתגר לא קטן. יש את La Boulange שמספקים את הסחורה אם תיפול עליהם ביום טוב, אבל עדיין, זה לא איזה קרואסון להתעלף עליו. סתם איזה משהו נחמד עם הקפה הכי סביר שתמצאו כאן מחוץ לבית. אבל בB.Patisserie מבינים עניין. הבחורה עבדה עם פייר הרמה בפריז, אז אני מאמינה לה.

המאפה שהפטיסרי מפורסם בו הוא הKouign Amann(מבטאים קווין אמן). מין מאפה בצק עלים סופר פריך ואוורירי. אומרים שאחרי שתאכל אחד כזה, ידעו שאכלת אותו במשך כמה שעות אחר כך, כי הפירורים לא יעזבו אותך, אבל זה שווה את זה. הוא פשוט מתפצפץ בפה בצורה מושלמת ובהחלט שווה את הבאז. אנחנו הלכנו על אחד במילוי שוקולד והיה יאמי יאמי.
ומכיוון שאי אפשר לעמוד על טיבו של פטיסרי מבלי לנסות את קרם הפטיסייר שלו, החלטנו להזמין גם מילפיי(או נפולאון אם אתם רוסים) - עוגת שכבות בצק עלים וקרם פטיסייר בין לבין. היה מצויין, לא מתוק מדי ופריך מאוד. ובאמריקה "לא מתוק מדי" זה נכס רציני. לסיכום, אם אתם בעיר, תעשו לחולצה שלכם טובה ותמלאו אותה בפירורים של מפלצת הפריכות הזו שנקראת Kouign Amann, או בכל דבר אחר שיש להם להציע. חוץ מהקפה. כרגיל, הוא מגעיל.
אשאיר אתכם עם קטע קצר שהעלתי לאיסטגראם מהפסטיבל.
שיהיה שבוע בטוח ורגוע לכולנו!

7.7.2014

Happy 4th

בשישי האחרון ארה"ב חגגה יומולדת ואנחנו איתה. החגיגות כאן שונות בהרבה מהחגיגות בישראל וכוללות בעיקר סיילים, ברביקיו וזיקוקים. סן פרנסיסקו לא הרגישה לי חגיגית במיוחד לרגל המאורע. מאחר ובכל מקרה העיר מלאה בדגלי ארה"ב ולא נערכה איזו תהלוכה מיוחדת, הכל הרגיש כמו סופ"ש רגיל מלבד העובדה שלראשונה נתקלנו במקומות סגורים במהלך היום. את היום העברנו בשיטוט רגלי בשכונה ובראנץ' אמריקאי מאוד בבית הקפה השכונתי(סטייק אנד אגז ומיץ תפוזים), קצת שופינג אונליין, שנ"צ ונסיעה לפרברים לברביקיו עם חברים מהעבודה של עומר. נורמליות. רוגע. שקט. דקלים. אסקפיזם.
ואז פותחים פייסבוק והמחשבות צפות. הכל כל כך קיצוני, גזעני, נפיץ. עצוב. מדובר במקרה קלאסי של "דברים שרואים משם"? מכאן הכל נראה חמור יותר? משיחות עם חברים בארץ הבנתי שלא. אני תוהה אם החיבור למה שקורה בישראל דוהה ככל שהשהות כאן מתארכת, או שתמיד נשארים עם התחושות האלה. אני מניחה שכל עוד יש משפחה וחברים בארץ, תמיד ממשיכים לקרוא, לדאוג ולהתעניין, אבל לפחות כאן קל להתעלם מכל זה כשצריך הפסקה מכל הרוע האנושי הזה, של שני הצדדים. בעודי כותבת את הפוסט, אמא שלי מספרת שנשמעו אזעקות ופיצוצים ברחובות. ואני בדיוק מתלבטת אם ללכת לבריכה אחרי שסיימתי לאכול יוגורט עם אוכמניות טריות או לצאת להסתובב קצת במרכז העיר. שגרה.
חזרה לאסקפיזם. אני מרגישה שלא הסברתי מספיק את המוזרות של מזג האוויר כאן. אני זוכרת שבמשך שנים הייתי רואה תמונות בבלוגי אופנה קליפורניים ולא מבינה איך בדיוק מראה ה"חולצה ארוכה+מכנסיים קצרים" עובד. הרי אם חם מספיק למכנסיים קצרים, אז חם מדי לחולצה ארוכה ולהיפך, אם קר מספיק לשרוול ארוך, קר מדי למכנסיים קצרים. אז זהו, שעכשיו אני כאן ואני מתחילה להבין. מזג האוויר כאן משתנה בטווח של כמה בלוקים. יש אזורים שבהם יש רוח, אז יותר קריר(5 מעלות פחות) ויש אזורים בהם האוויר עומד וחם. לבוש ה"לא לפה לא לשם" הזה התברר כפתרון מצויין. וכך יוצא שאימצתי את המראה בחום. לצערי בינתיים החצאיות המתנפנפות שלי נשארות בארון, כי לא מתחשק לי שכולם ידעו מה צבע התחתונים שבחרתי ללבוש היום, ולהיאבק ברוח שמתעקשת שזו אינפורמציה ששייכת לכלל, פשוט מתיש מדי. חצאיות הפליסה יאלצו לנוח בארון עד שאחשוב על פתרון (ראיתי כאלה שלובשות טייץ קצר עם סיומת תחרה, אבל זה לא יקרה).
מה לבשתי?
חולצה מH&M, כ40 ש"ח.
מכנסיים מאאוטלט של גאפ,  כ25 ש"ח.
ג'קט ג'ינס מזארה מימי התיכון.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח.
תיק של מדוזה, 370 ש"ח.
עד כאן אסקפיזם להיום. תשמרו על עצמכם, במרחב הוירטואלי והמציאותי, לעיתים מדי.

2.7.2014

Being an American

אמנן עברו חודשיים וחצי מאז המעבר, כך שאנחנו לא מתיימרים להבין לגמרי "איך הכל עובד", אבל מה שנקרא, מתחילים להבין את העיקרון. לא נותרו עוד יותר מדי מטלות, מלבד תהליך חיפוש העבודה שלי שלא יכול להתחיל כל עוד האישור המיוחל לא מגיע. מה שאומר שאת רוב חוויות הביורוקרטיה האמריקאית כבר חווינו. נשאר רק הטסט...

אז לכבוד חודשיים וחצי כאן ולכבוד יום ההולדת לארצות הברית שיחול בעוד כמה ימים, מה למדנו על האמריקאים?

להיות אמריקאי זה להיות חלק מהעדר. כבר ציינתי בעבר שאנחנו גרים בסמוך לAT&T Park, האצטדיון של קבוצת הבייסבול המקומית, The Giants. עונת הבייסבול נמשכת יובלות! מתחילה באפריל ומסתיימת באוקטובר. המשחקים מתקיימים באצטדיון הסמוך בתדירות של שבוע כן, שבוע לא, שבוע למה לא ובשעות שלפני כל משחק תראו המוני אמריקאים נוהרים בלבוש כתום-שחור(צבעי הקבוצה) מחזיקים בקבוקי מים שלא מכילים מים(וודקה) או שקיות חומות(שמכילות פחיות בירה), יושבים במגרשי החניה וממנגלים או שטים בסירות שלהם בתעלה הסמוכה לאיצטדיון בכדי להשקיף. למה עדר? כי לא נראה שמישהו מהם באמת מתעניין במשחק עצמו. הם יוצאים באמצע, מגיעים הרבה אחרי תחילת המשחק או אפילו לא טורחים להיכנס. נראה שזה יותר תירוץ למפגש מאשר אהדה אמיתית כלפי הספורט הדי משעמם הזה.
להיות אמריקאי זה ללכת לפי הספר. בשבוע שעבר ניגשנו לבחינת התיאוריה. כבעלי רשיון זר, במידה ואנחנו מעוניינים לנהוג כאן, עלינו לעבור שוב תיאוריה וטסט. לשמחתי, עברתי עם טעות אחת בלבד(מותר 6), וכעת נותר לעבור את הטסט. נקווה שזה יעבור בקלות גם כן. החוקים מעט שונים, אבל השאלות במבחני התיאוריה נעות בין מגוחכות למטופשות. מה שגורם לך לטעות אם אתה מנסה להפעיל הגיון פשוט. לדוגמא, התשובה לשאלה "למה צריך לחגור חגורות בטיחות?" אינה "כי זה מגן עליך במקרה התנגשות", אלא "כי זה החוק". פשוט כך. אין באמת צורך להבין את הסיבה. ועוד שאלה לדוגמא מהמבחן, דרך אפליקציית Drivers Ed:
להיות אמריקאי זה להיות מאוד נחמד. ברור לי שזה עניין מקומי מאוד וידוע לי שבניו יורק זה לא המצב, אבל כאן אנשים מאוד נחמדים ולא רק לשכנים או לאנשים שהם מכירים, אלא לזרים ברחוב. אם תחלוף על פני מישהו ברחוב, לרוב הוא יחייך אליך או יאמר לך שלום, סתם כך. כל אדם שתפגוש, נותן שירות או סתם שכן, יסיים את השיחה ב"Have a good one" שמח ונמרץ. את עומר זה מחרפן, אני דווקא די מחבבת את זה.

להיות אמריקאי זה לדעת לעמוד בתור. נדמה שהם נולדו עם היכולת to form a line עוד מהרחם. זה מדהים ומעורר הערצה, במיוחד כשבאים ממדינה שבה המתנה בתור בסופר ומריבה על מי הבא בתור עלולה להסתיים כמו פרק של משחקי הכס. לפני כמה שבועות עברנו במרכז העיר ליד עמדה עם פעילות של אמזון שבה ניתן היה לזכות במכונית במידה ותגריל את הקוד הנכון בכדי לפתוח את הלוקר. לא היה צריך מחסומים בכדי לסדר תור, האמריקאים המתינו בצורה מסודרת עד שיגיע תורם להגריל מספר.

להיות אמריקאי זה לפחד שיגנבו לך את הזהות. זה לא יאמן באיזה סרט הם חיים! נכון, מדובר במכת מדינה ובכל יום נגנבות כאן מעל ל20,000 זהויות בממוצע, אבל, וזה אבל גדול, הן לא נגנבות על ידי חיטוט בפחי האשפה של הDMV. למה דווקא הדוגמא הזו? כי מעל כל פח אשפה במשרד הרישוי בסן פרנסיסקו(ויש פח ליד כל עמדה לפחות, ויש 30 עמדות) טרחו לתלות שלט שמזהיר מפני השלכת ניירת המכילה מידע אישי לפח האשפה. כשפותחים כאן חשבון בנק, כהטבה ללקוחות הבנק מספק לך כספת אישית על מנת שתאחסן את הSocial Security Card שלך, שמכיל רק את המספר, ללא תמונה! ברדיו ישנן פרסומות לאפליקציות שונות שיגנו על הסמארטפון שלך מפני גנבי זהות. מצד שני, בכל שיחת טלפון למוקד חברת האשראי, הבנק, משרד הרישוי או אפילו ספק האינטרנט, אתה נדרש לספק את ה Social Security Number שלך. לכו תבינו.

להיות אמריקאי בסן פרנסיסקו אומר לקנות את המוצרים שלך מגידולים מקומיים ובכלליות To live a sustainable life. תשכחו מהטרנד האורגני, בסן פרנסיסקו הוא עלה שלב. הלהיט הנוכחי הוא הססטיינביליות, לצרוך מוצרים שיוצרו באזור הקרוב אליך, לצרוך בשר שגודל בסביבה נעימה ועוד ועוד. חלק מהמנטרה הזו אני מאמצת בשמחה וחלקה קצת צבועה בעיני, אבל מי יודע, אולי בעוד שנה כאן גם אני אאמץ לחיקי את אורח החיים הזה. הסיבה שאני מחבבת את הגישה הזו היא חומרי הגלם הטריים ושפע של farmers markets לרכוש מהם תוצרת סופר טרייה. בתמונות, שוק האיכרים בנמל ודוכן הפטריות המטורף שאני מבקרת בו כמעט כל שבוע.
ונסיים בתמונות מסופ"ש אמריקאי למדי שכלל הליכה על הטיילת לאורך המפרץ עד לשוק האיכרים בנמל, אקלייר טעים ממאפייה מקומית - סופר פלצנית אבל מאוד טעימה, בירה בשמש והמון פטריות משוגעות.
Wear Sunscreen!