18.8.2014

Different kind of summer

הקיץ הסן פרנסיסקואי לא ממש מרגיש כמו קיץ, במיוחד בהשוואה לקיץ המאוד מובהק בישראל. קצת קשה לקרוא לזה קיץ, כשיש ימים שבהם אני מסתובבת ברחוב עם ג'קט + צעיף + מחממי אוזניים כי לא רק קר, גם יש רוח בעוצמה של יותר מ30 קמ"ש שמאיימת לחרב לי את הסינוסים. שלא תחשבו לרגע שמדובר בקיטורים. בסך הכל בממוצע במהלך היום מאוד נעים כאן, בסביבות 20-24 מעלות, בלי לחות גבוהה במיוחד ועם משב רוח צונן מפעם לפעם. גם בימים החמימים יותר, בשעות הערב הטמפרטורות צונחות ב6-10 מעלות, הרוח מתחזקת והג'קטים נשלפים. וכך יוצא שלא נדיר לראות כאן אחרי השעה 16:00 בחורות במעיל עבה ופליפ פלופס לרגליהן, או בחורים במעיל דובון ושורטס. כי לא משנה כמה חמים ונעים היה בבוקר, בערב הולך להיות קררררר.

מאחר ואת סוף השבוע הקרוב נבלה כבר בחופשה קצרה בישראל, הבדלי ההגדרות של המונח קיץ בין ישראל לקליפורניה מתחילים קצת להדאיג. כל מי שיוצא לי לדבר איתו מכריז ש"חם! ממש חם! תכינו את עצמכם" ומבהירים שפעילות שאינה כוללת מזגן היא לא ממש אופציה. אחי מקטר על החום כבר ממאי, אבל הוא לא באמת דוגמא. אם היה יכול, היה שומר על טמפרטורת סביבה של 16 מעלות ומכריז על אוטופיה. אז איך אני יודעת שהשנה הקיץ ממש קשה בישראל? אפילו דוב הקוטב הרוסי שנקרא אמא שלי פותחת שיחות(וואטסאפ או וייבר, תבחרו) ב"חם לי". מה שנקרא, פה חשדתי!
בתור אחת שבמקור סובלת מחום(אני מהמעטות ששמחות שמקפיאים את החדר מהמזגן), כל הסיפור לא נשמע לי מוצלח במיוחד. בעיקר כי התרגלתי לטמפרטורת סביבה של 22 מעלות. מה נותר לעשות? ארזתי את מיטב הגופיות שלי, שכאן זוכות לרוב להילבש עם ג'קט או קרדיגן מעל. השורטים שלרוב זוכים לראות רק את אורות הבניין מבפנים הצטרפו לחגיגה וסנדלים, הו סנדלים שטוחים וחביבים שלי, גם הם יזכו לצאת לבלות מחוץ לארון.

בתמונות,הגנים היפים של Yerba Buena וג'ינס בפאקינג אוגוסט, עם קרדיגן מעל! בחוץ! באוויר הטבעי והפתוח! לא רק שI can get used to that, כבר התרגלתי.
מה לבשתי?
ג'ינס של יוניקלו מלונדון, כ150 ש"ח.
חולצה מH&M בברלין, כ25 ש"ח.
קרדיגן מפול אנד בר, 90 ש"ח.
נעליים מרוס(חנות עודפים אמריקאית), כ40 ש"ח.
ונסיים בברכת "באמא שלך ישראל, קבלי אותי עם איזה גל קור מרוסיה, נתפשר על 28 מעלות בצל".

15.8.2014

Land of Music

אחד מהיתרונות המובהקים במגורים בארה"ב הוא העובדה שלצפות בהופעה חיה של האמן הלא ישראלי האהוב עליך היא לא מאורע כזה מופרך. דווקא בתקופת הטרום קיץ(טרום מלחמה) השנה, הגיעו כמה וכמה אמנים שעדיין רלוונטים להופעות בישראל, אבל אני מניחה שאחת ההשלכות של החודש האחרון הן שזה הולך להיפסק וישראל תחזור לתקופת היובש וגמילה מהופעות של אמנים זרים.

ובכן, אני כאן ואנצל זאת עד הסוף!
השבוע שעבר עמד בסימן הופעות, כנראה שככה זה באוגוסט. כבר לפני כמה חודשים רכשנו כרטיסים לפסטיבל המקומי - Outside Lands שמתקיים כל שנה בGolden Gate Park, בעיקר כי ראינו שהArctic Monkeys מופיעים, אבל נחזור אל הפסטיבל עוד מעט.
בשלישי שעבר, בעודי מכינה ארוחת ערב(כיף לבשל במטבח כאן) ושומעת את ביונסה עושה בלאנס באצטדיון הסמוך לביתינו(מעבר לכביש), פתאום הבנתי שההופעה בעצם אמורה להיות מחר וזה קצת מוזר שעכשיו עושים בלאנס(ביונסה וג'ייזי סיימו את הטור האמריקאי שלהם בסן פרנסיסקו). חיפוש קצר בגוגל והתברר שנוספה הופעה ושיש עדיין כרטיסים. קליק קלאק, קפיצה לחדר מחשבים בבניין בכדי להדפיס את הכרטיסים ואחרי שאכלנו את ארוחת הערב שבישלתי, כבר ישבנו במקומות שלנו וחיכינו שהזוג המלכותי יעלה. כשהחלה מכירת הכרטיסים הרשמית לפני 4 חודשים, ניסינו לתפוס כרטיסים, אבל הם נגמרו בתוך שתי דקות, אז ויתרנו, אבל בסוף הסבלנות משתלמת.

ההופעה היתה מאוד מהנה ורקדנו כמעט ללא הפסקה(פה ושם ביונסה שרה איזו בלדה שקטה), למרות שהסאונד היה חזק מאוד(בכל סן פרנסיסקו התלוננו שהצליחו לשמוע כל מילה שג'ייזי ריפראפ). ביונסה הפתיעה אותי בכמה דברים. היא לא שרה יותר מדי ורוב ההופעה התנהלה עם פלייבק ומדי פעם כמה סילסולים שלה בלייב. דווקא בשירים שהיא בחרה שכן לשיר, היא הוכיחה שהקול שלה מדהים וכמה ההופעה יכלה להיות יותר עוצמתית אם היא היתה פחות מפזזת בחוטיני ויותר שרה. ומכאן להפתעה הבאה - הפרובוקטיביות. לפרקים זה הרגיש שההופעה בעצם משודרת מתוך מועדון חשפנות, עם ריקודים על עמוד, חוטיני והכל. אני לא איזו חסודה או צדקנית, אבל זה בהחלט חצה את הגבול האומנותי היישר אל מחוזות הוולגרי. ההפתעה של הערב היה דווקא ג'ייזי שהיה מוצלח מאוד, הרים את הקהל, תיקשר ושר המון שירים מתקופת התיכון שלי והחזיר אותי אחורה, אל ימי ההיפ הופ הקופצניים(כי בסוף הכי כיף לרקוד לצלילי היפ הופ).  ואיך אפשר בלי להתייחס לשמועות על גירושים באופק? נדמה שכל ההופעה הזוג מתאמץ מאוד להראות שהכל מתקתק בינהם ושהם מאוהבים עד הגג, כולל הקרנת סרטונים ביתיים מחיי המשפחה.
משם, יום שישי הגיע ויצאנו לגולדן גייט פארק. במובן מסויים הארקטיק מאנקיס די שונים משאר הליין אפ של הפסטיבל, עם להקות כמו disclosure, Chromeo וTegan and Sara, ואלו עוד האופציות שאנחנו עוד מסוגלים להקשיב להן. סתם דוגמא לליין אפ המוזר - טייסטו היה המופע המרכזי בערב האחרון של הפסטיבל(המופע הסוגר, מול The Killers), משל השנה היא 2001 ומדובר בפסטיבל טראנס בחוות היען. ובכל זאת, פוקוס, הכרטיסים נרכשו בכדי לראות את הארקטיק מאנקיס והם סיפקו את הסחורה ועוד איך. הדבר היחיד שקצת היה חסר הוא קצת יותר תקשורת עם הקהל(ואיך מוותרים על fireside??) ובכל זאת, פשוט לא רצינו שהם ירדו מהבמה. ואם כבר כבר לרדת מהבמה, מסתבר שכאן אין הדרן. מוזר.
זה פסטיבל היפסטרי מסחרי מאוד, עם קירות גרפיטי במתמלאים לייב על ידי אמני גרפיטי מקומיים, אוהל טעימות יין, אוהל טעימות בירה, וכל מיני food trucks מתיימרים, כמו Ramen Burger - המבורגר שהלחמניה שלו היא בעצם איטריות ראמן, או פשוט שיפוד בייקון, בלי התחכמות, בדוכן של BaconLand. הקהל האמריקאי ברובו נראה כאילו לא באמת אכפת לו מי מופיע, ומרגיש שהם מגיעים לשם פשוט כדי לספר שהיו שם, וכדי לצעוק בקולי קולות שיחה מטופשת עם החברים שלהם באמצע ההמון שמנסה איכשהו להנות מההופעה. זו גם הסיבה שבהופעה של הארקטיק מאנקיז נכנסנו ממש פנימה, כדי שנהיה קרובים יותר לרמקולים ולאנשים שאשכרה הגיעו כדי לשמוע את ההופעה.
אשאיר אתכם עם כמה סרטונים מההופעות שהעלתי לאינסטגרם שלי. ונסיים בברכת בקרוב אצלכם(כי הופעות זה כיף)!

10.8.2014

יום נישואין שלישי

זוכרות את המסורת הנחמדה(בעיני לפחות...) שבה התחלתי ביום הנישואין הראשון שלנו? ללבוש בכל יום נישואין את שמלת החתונה שלי לאן שלא נחליט לחגוג? ובכן, זו היתה מסורת קצרה שנאלצה להיקטע בניגוד לרצוני, ונגזלה ממני ההזדמנות לכעוס על האחראים. בלב כבד, לפני כמה חודשים טובים, החלטתי לקחת את השמלה לניקוי יבש בארץ. מאחר וכבר שמעתי וקראתי סיפורי אימה על בגדים שנהרסו אי שם במרתפי הניקוי היבש, הקפדתי לקרוא ביקורות, לשמוע המלצות מאנשים ואז להחליט לאן לשלוח - קשת רמת אביב. אז זה לא עבד... העניין הוא שהייתי קצת עמה ולא שמתי לב שהיא התכווצה כשאספתי אותה, אלא רק כמה חודשים לאחר מכן, כשהגיעה העת ללבוש אותה.

בדיוק כמו המסורת של לבישת השמלה ביום הנישואין, התפתחה גם מסורת מקדימה של מדידה שבוע לפני. השנה המדידה היתה כרוכה בהרבה דמעות. השמלה התכווצה משמעותית, ובאופן לא אחיד, כך שהחלק הקדמי ארוך בכשלושה סנטימטרים מהחלק האחורי וזה גם ההפרש בין אורך הבד הפנימי לקרושה החיצוני. היא נסגרת, בערך, אבל מגיעה לי בדיוק לקצה הישבן. אני לא מתממת ומאוד מודעת לעובדה שאני לא שוקלת בדיוק כמו ששקלתי בחתונה עצמה, אבל לא צריך להיסחף. ומעבר לכך, זה מסביר את העובדה שהיא צמודה יותר, לא את העובדה שהיא קצרה ביותר מ 5 ס"מ. אני לא כל כך מבינה איך הם הצליחו לכווץ בד כותנה בניקוי יבש, חוץ מאשר פשוט לכבס בטמפרטורה גבוהה ולא באמת בניקוי יבש...

אחרי הדמעות, עברתי לחלק הפרקטי עם ניסיונות למצוא את השמלה אונליין, אפילו פניתי לחברה בתקווה שאולי נותרה להם שמלה במידה שלי במחסן, אבל כלום. מכאן המשכתי למדריכי אונליין להחזרת בגדים למידתן המקורית, אבל לצערי אחרי שתי אמבטיות קרח ומתיחה על כיסא, המצב השתפר, אבל לא מספיק. הגיע העת להכיר בעובדה - הלכה המסורת הקצרה, זה מה יש.
תהיתי אם התגובה שלי מוגברת בגלל חוויות השנה האחרונה, שלעתים אני מרגישה שגורמות לי לרצות להאחז קצת בעבר ובזכרונות טובים מפריטים מוחשיים, או שמא אולי זו הבריידזילה שמסתתרת בכל אחת מאיתנו ושכל כלה - בעבר או בהווה - תגיב כך להרס השמלה האהובה עליה. כנראה שמדובר בשילוב של השניים וכנראה שהגיעה העת, כמו שחברה כתבה לי בפייסבוק, לייצר מסורת חדשה. מה היא בדיוק? אני לא כל כך יודעת ואולי גם לא תהיה מסורת חלופית, אבל לפחות יש לי בן זוג מדהים שעומד לצידי לאורך כל שלב בחיים, קל, קשה, עצוב או שמח ותמיד מצליח לגרום לי לחזור לחייך ולהיות שלווה, כי מצאתי את המקום שלי. קצת קלישאתי, אבל זה מה שנשאר בסוף.
אז איך בכל זאת חגגנו? ובכן, במשרד הרישוי!
במסגרת "השנה הכל הולך קצת אחרת", יצאנו שנינו קצת לא מפוקסים וקבענו את מבחן הנהיגה שלנו ליום הנישואין. זה היה עלול להיות קצת עצוב אילולא שנינו היינו עוברים, אבל מאחר ושנינו עברנו בהצלחה יתרה(הצלחה יתרה - בלי יותר מדי טעויות, ותתפלאו, אבל אנשים נכשלים כאן בטסט גם אחרי 15 שנות נהיגה בארץ), הסתכלנו על זה כדרך מקורית להעביר את יום הנישואין יחד - יושבים ברכב ומחכים לבוחן(וצוחקים על כך שהפקידה קראה לעומר sweetie). בצהריים סיימנו עם כל ענייני הטסט, חזרנו לעיר ויצאנו לחגוג בדרך קצת יותר קונבנציונלית - ארוחת ערב במסעדה. בחרתי בשמלה לבנה אחרת כדי בכל זאת להרגיש קצת שונה ונהננו מערב מוצלח עם אוכל טעים מאוד, יין טוב וחברה לא רעה בכלל :)
מה לבשתי?
שמלה ממנגו במדריד, כ95 ש"ח.
סנדלים מניין ווסט בסן פרנסיסקו, כ120 ש"ח.
תיק של סבתא.
צמיד שאמא שלי קיבלה במתנה מג.ר.א.ס והעבירה הלאה אליי.

6.8.2014

Bye Bye Buddy

כבר שבועיים שלא כתבתי למרות שהיה לי על מה לכתוב. חגגנו יום נישואין וארחנו כאן חברים ומשפחה, אבל כששומעים על הרוגים בארץ, לא ממש מתחשק לכתוב. ובטח שלא על דברים יומיומיים ושגרתיים כל כך. שגרה שבארץ לא ממש זכו לה. אני מקווה שהחלק הזה של הקיץ מאחורינו, ובאמת שתכננתי לכתוב פוסט נחמד עם תמונות של מה לבשתי ועוד כל מיני מלמולים, אבל אתמול אמא שלי ואחי נאלצו להרדים את באדי, הכלבה שלנו. נכון שהעיתוי קצת דפוק, לכתוב כאן על כלבה שמתה בגיל 14 לפני שהספיקה לסבול יותר מדי(בתקווה), אבל בשבילנו היא בת משפחה, ואני חושבת שמגיע לה פוסט לזכרה בפינה הקטנה שלי בעולם האינטרנטי.
באדי - 2001-2014
באדי הגיעה אלינו לגמרי במקרה. באותה תקופה גרנו בבית פרטי עם שכנים קצת מפוקפקים מעבר לגדר. זו היתה שבת שמשית בחורף ישראלי טיפוסי וכל המשפחה יצאה בבוקר לחצר. שמענו יללות חלושות וראינו יצור קטנטן ומתוק, קצת יותר גדול מכדור טניס, יושב ובוכה בחצר של השכנים. עשינו סימנים של "בואי" והיא החליטה להתקרב ולעבור אלינו. השכנה יצאה וצעקה "רוצים? קחו!". אנחנו עשינו פרצופי "בבקשה! בבקשה! בבקשה!" הכי חמודים שיכולנו(למרות שלבאדי כבר אז היה את פרצוף ה"בבקשה" המוצלח ביותר). אחרי שיחה קצרה בין ההורים שלי, ושיחה עם אור שבאדי היא הכלבה שלו ולי יש את פינצ'י(שהורדמה לפני שלוש שנים...) ושהוא יהיה אחראי עליה, הוחלט. שמה בישראל - באדי. למה שם כל כך גדול לכלבה כל כך קטנה? אחי תמיד רצה כלב גדול, טען שפינצ'י חמודה והכל, אבל הוא רוצה כלב אמיתי ולא צעצוע. כשבאדי עברה לצד שלנו של הגדר, אמא שלי מכרה לאור איזה סיפור על זה שהיא תגדל להיות כלבה גדולה, "תראה איזה כפות רגליים שמנמנות יש לה, אלה כפות רגליים של כלב גדול!". הוא השתכנע. הגנים של באדי קצת פחות...
כפי שניתן לראות, באדי צמחה בעיקר לאורך ולא ממש לגובה. כפות הרגליים שלה נשארו שמנמנות וחמודות, אבל לא ממש צמחו מעבר לשלושה סנטימטרים נוספים לגובה. אני זוכרת שבלילה הראשון שמו אותה בארגז קרטון עם מגבת ליד המיטה של אחי. אחרי שכל הלילה היא ייללה, היא זכתה להצטרף אליו למיטה ומאז זה היה הסדר השינה שלה.

היחסים בין באדי ופינצ'י תמיד היו מאוד משעשעים. בהתחלה דווקא פינצ'י היתה "עושה שרירים" ומראה לבאדי מי פה הכלב הותיק בבית, לא נותנת לה לעלות על הספה וכאלה, אבל עם הזמן ככל שבאדי התבגרה, זה הלך והתערער. בלא מעט מהפעמים זה היה נראה שפינצ'י נותנת לבאדי מבט של "מאיפה הבאתם לי את המטומטמת הזו". לבאדי היתה תכונה משעשעת בתור גורה, היא אהבה לנשוך את פינצ'י נשיכות של משחק בצוואר. כששיניי החלב שלה התחילו לגדול, קטנות אבל חדות, היא היתה נתפסת בטעות בקולר של פינצ'י ולא היתה מצליחה להשתחרר. ואז פינצ'י ברוב חוכמתה היתה מגיעה אלינו עם באדי מחוברת לצוואר, "הנה, שחררו את העילגת הזו ממני".

לבאדי היתה חרדת נטישה קשה, כנראה בגלל שהפרידו אותה מאמא שלה מוקדם מדי(להערכתי היא היתה בת כשלושה שבועות כשהגיעה אלינו). בכל פעם שהכלבה היתה רואה מזוודות, היא היתה מתחילה לרוץ במעגלים ולצווח בהיסטריה. אם משאירים אותה לבד בבית לחצי שעה, כשחוזרים היא רוקדת ומקפצת סביבך בליווי פסקול של בכי ויללות אושר למשך 10 דקות לפחות, אם תעיז שלא ללטף אותה, תקבל יללת נביחה נעלבת. חרדת הנטישה הזו החמירה משמעותית לאחר שהרדמנו את פינצ'י. לראשונה בחייה, היא נשארה באמת לבד, בלי אף כלב או אדם אחר. בהתחלה לא הבנו למה היא כל הזמן צרודה. במפגש מקרי עם אחד השכנים הסתבר שהיא פשוט בוכה בקולי קולות בכל פעם שהיא נשארת לבד. תמיד היא היתה התינוקת של הבית וכל חייה נראתה(וגם התנהגה) כמו גורה.
היא היתה כלבה מאוד מצחיקה. היה בה מין שילוב מוזר של טמטום וחרדה(מעגלות ילדים, עם או בלי ילדים בתוכן, למשל) שגרם לה להראות ספק מודאגת ספק חלולה אבל לרוב בעיקר שמחה בלי שום סיבה גלויה. אלא אם מישהו חותך כרוב. היא ידעה לזהות את הרעש שעושה כרוב כשהוא יוצא מהמקרר(מסתבר שיש לזה צליל מיוחד) ולהגיע בריצה למטבח מהקומה השניה. כלום לא היה משמח את הכלבה הזו כמו לזלול כרוב.
בגרסא המודאגת
זהו, עכשיו בית ההורים שלי ריק מכלבים, שגדלנו איתם והיו לחלק מהמשפחה. והוא גם ריק מאבא שלי. והריקנות הזו בטוח תהיה מוזרה וקשה. השנה האחרונה הבהירה לנו שככה זה עובד, כלבים ואנשים לא חיים לנצח. אבל לפחות הם משאירים אותנו עם סיפורים נחמדים וזיכרונות מתוקים. עכשיו הם כולם יחד, מנשנשים גזר בשלווה (אבא שלי נהג לנשנש גזר להנאתו במהלך היום, ומכיוון שעבד מהבית, היה חולק עם באדי ופינצ'י כמה ביסים מכל סיבוב).

ונסיים באוסף הפוזות השונות של באדי, כי היא היתה שמחה להצחיק את כולם.
 פוזת "גם נעלי בית זו אופציה נוחה להתכרבלות"
 פוזת "צפרדע", פופלרית גם בימי הקיץ לקירור הבטן
 פוזת "את רואה? יש מקום גם בשבילי"
 פוזת "מה את מפריעה? זה הפוך שלי"
 פוזת "אני יודעת שיש לך שם משהו טעים אבל את תבואי אליי, אני לא זזה"
 פוזת "הרהור על החיים"
 פוזת "עיזה"
"עיזה פזיזה"
פוזת "קולטת שידורי לווין"
פוזת "סוגרת מעגל"
 פוזת "אני אהיה חמודה ואת תתני לי משהו"
גם בחצי עמידה תוך קשקוש בזנב
זה עובד גם ברכב
ולפעמים מספיק רק מבט 
 פוזת "משעמם לי! יחס!"
 פוזת "אני רק אדחוף את הפרצוף שלי ואת כבר תפנקי אותי"
 פוזת "מצאתי פה משהו טוב!"
 פוזת "מי בא??"
ביי באדי מאמי, מקווה שעברת לעולם שכולו כרוב.